התערוכה "פראות מבוייתת" בוחנת את המתח העדין בין הפראי למעובד, בין שליטה לחוסר ריסון. היא נעה בין דימויי צמחייה מנותקת מהקשרה — קקטוסים וגפנים המסתגלים לנוקשות הבטון — לבין דיוקנאות סוריאליסטיים המרחיבים את גבולות התפיסה והזהות.
דרך מפגש בין נופים מינימליסטיים לשפע כאוטי של פרחים דיגיטליים, נוצר דיאלוג בין סדר לכאוס . התערוכה מערערת על הדחף האנושי לביית ולשלוט בעולם האורגני, ומציעה כי גם כאשר אנו מבקשים לארגן את הטבע — המרחב הפראי, הפרטי, המסתורי והבלתי ניתן לריסון ממשיך להתקיים בעומק התודעה האנושית.