החלל - בית לאמנים ישראלים
פלטפורמה ייחודית המהווה בית לאמנות ישראלית עכשווית, פלורליסטית ונועזת. אנחנו יוצרות חיבורים חיים בין יוצרים מקומיים לבין קהלים בארץ ובעולם, מתוך אמונה בכוחה של האמנות לרגש, לעורר השראה ולהציע נקודת מבט חדשה.
“האמנות מאפשרת לנו למצוא את עצמנו – ולאבד את עצמנו – בעת ובעונה אחת.” תומס מרטין .
חזרה הביתה
התערוכה "חזרה הביתה" מבקשת לבחון את מושג הבית- כמרחב פיזי, רגשי ותרבותי. הבית מופיע בעבודות האמנים כמקום מפגש וכנקודת שיבה. הוא נושא עמו תחושות של שייכות וביטחון, אך גם של געגוע ואובדן.
ביצירות נפרש עולם של נופים מוכרים, דימויים אינטימיים ורמזים לחוויות אישיות וקולקטיביות, המהדהדים את המתח שבין השורשים לבין הרצון לנוע קדימה.
בתקופה זו, בה החברה הישראלית חיה בתחושת חוסר שקט ובכמיהה לשובם של החטופים הביתה, מקבלת התערוכה ממד נוסף של כמיהה, ערגה ושייכות.
אמני גלריה משתתפים: אהרון קרביץ, איליה קגן, איציק למבז, אסף שני, אפרת ירון, דורון עקיבא, דנה הראל, טל מור, ילנה ליברמן, כרים אבו שקרה, מוריה קפלן, מירה מיילור, מרגריטה נאות, מרינה בת אל לויטן, עינת אלוני, פואד אגבאריה.
תערוכה קבוצתית
השנה, גלריית החלל גאה לקחת חלק ביריד האמנות הבינלאומי Spectrum Miami.
במסגרת היריד יוצגו 12 יצירות נבחרות מאמני הגלריה, אותן ניתן לראות דרך הגלריה המקוונת של היריד בקישור הבא:
קיר אמן - פואד אגבריה
היצירה שלי עוסקת במתח שבין זיכרון אישי לקולקטיבי, בין נוף ילדות לבין שאלות של זהות, שייכות ותרבות. כפר מוסמוס, שבו נולדתי וגדלתי, מהווה מקור השראה מרכזי—ניחוחות הזעתר, שדות הבקיה, שבילי הצבר ועדרי הצאן מתפקדים כעקבות חזותיים לזיכרונות ילדות ומייצגים חיבור עמוק לאדמה ולשורשים. הצבר מופיע שוב ושוב ביצירותיי כסמל רב-שכבות: הוא קיר מגן, גדר דוקרנית, אך גם נושא פרי מתוק. דרכו אני מתאר ניגודים—חיים ומוות, שימור וחורבן, כאב ותקווה.
ביצירותיי אני בוחן כיצד מוטיבים תרבותיים מסורתיים משתלבים בשפה אמנותית עכשווית. סדרות השטיחים והאותיות, למשל, משלבות טקסטים משירת דרוויש ומשוררים פלסטיניים עם דימויים אורנמנטליים ודגמים גיאומטריים, ויוצרות חיבורים חדשים בין כתב לזיכרון חזותי. המתח בין הסימטרי למתפרק, בין הדקורטיבי למטען הרגשי, מעלה שאלות על זהות תרבותית במרחב משתנה.
בסופו של דבר, האמנות שלי היא ניסיון לשחזר, לשמר ולתת מקום למה שנותר—עדות דוממת לקיומו של עולם אישי וקולקטיבי, שבו היופי והכאב שזורים זה בזה.