היצירה שלי עוסקת במתח שבין זיכרון אישי לקולקטיבי, בין נוף ילדות לבין שאלות של זהות, שייכות ותרבות. כפר מוסמוס, שבו נולדתי וגדלתי, מהווה מקור השראה מרכזי—ניחוחות הזעתר, שדות הבקיה, שבילי הצבר ועדרי הצאן מתפקדים כעקבות חזותיים לזיכרונות ילדות ומייצגים חיבור עמוק לאדמה ולשורשים. הצבר מופיע שוב ושוב ביצירותיי כסמל רב-שכבות: הוא קיר מגן, גדר דוקרנית, אך גם נושא פרי מתוק. דרכו אני מתאר ניגודים—חיים ומוות, שימור וחורבן, כאב ותקווה.

ביצירותיי אני בוחן כיצד מוטיבים תרבותיים מסורתיים משתלבים בשפה אמנותית עכשווית. סדרות השטיחים והאותיות, למשל, משלבות טקסטים משירת דרוויש ומשוררים פלסטיניים עם דימויים אורנמנטליים ודגמים גיאומטריים, ויוצרות חיבורים חדשים בין כתב לזיכרון חזותי. המתח בין הסימטרי למתפרק, בין הדקורטיבי למטען הרגשי, מעלה שאלות על זהות תרבותית במרחב משתנה.

בסופו של דבר, האמנות שלי היא ניסיון לשחזר, לשמר ולתת מקום למה שנותר—עדות דוממת לקיומו של עולם אישי וקולקטיבי, שבו היופי והכאב שזורים זה בזה.