"האמנות שלי חוקרת את הדו פנים של בניה והריסה, זיכרון ותהום הנשייה. אני מייצרת דימוי חזותי רפרזנטטיבי אשר "נחרב" בהדרגה – מתכסה בשכבות של דימוי כאוטי באמצעות מחוות "מקריות". דרך תהליך העבודה אני בונה והורסת וחוזר חלילה ובכך מדגישה את המתח שבין נוכחות דימוי מימטי לרובד הנוסף "המקרי" העובר לקדמת הבמה. מחווה זו מקבילה לתהליך של התכלות בטבע.
האובייקט המועדף עלי הוא דיוקנאות נשים. הן עשויות להתאים להגדרות המודרניות של יופי וסקס-אפיל. כמו-כן, הן מזכירות דיוקנאות קלאסיים ואיקונות עתיקות, אך הן מושפעות מדוגמניות, שהן למעשה האיקונות התרבותיות העכשוויות, כמו גם אובייקטים מיניים. באופן זה אני יוצרת סוג של פטיש, הממלא תפקיד כמו זה של איקונין דתי.
הדמויות הן דמיוניות, לא של אנשים קיימים. אני מנסה לתפוס את המהות של הדיוקנאות ולאו דווקא דימוי של אדם מסוים, לכן אני למעשה מתייחסת אליהם כמו ל"זכרונות של דיוקן". הם עשויים לעורר בנו זיכרון של תרבות ואמנות עתיקות יומין לא רק בשל דמיונן לאיקונות עתיקות אלא בראש ובראשונה בגלל שהדימוי נהרס ו"נשכח" דרך התהליך של יצירה והחרבה. אף-על-פי-כן הן נראות מאוד עכשוויות.
באופן טבעי, יצירת הדימוי של איקונות וזיכרון נקשר בעיקר למוות. בציורי, המוות נוכח בדו-משמעות שלו: בחידלון של הקיום הפיזי יחד עם השאיפה למהות הטרנסצנדנטלית. נדבך נוסף של המוות מתגלה באבל על היופי והנעורים ההולכים וקמלים".